חייו של מקובל

השנים חולפות, ולמרות הקשיים הגדולים בארץ ישראל הצעירה של ראשית שנות השלושים, הרב"ש אינו מפסיד אף שיעור של אביו המקובל הגדול בעל הסולם. מסירותו המוחלטת לדרך הרוחנית, הופכת אותו לתלמיד הקרוב ביותר של בעל הסולם, שגם מלמד אותו ביחידות את רזי חכמת הקבלה והעבודה הפנימית של האדם.

בעל הסולם מכין את הרב"ש לקראת תפקידו הייחודי בעולם – הכנת היסוד לפרסום שיטת ההתעלות הרוחנית לעולם כולו, דרך הסבר על בניית רוח של ואהבת לרעך כמוך בתוך הקבוצה הרוחנית. את מה שהרב"ש שמע מאביו במפגשיהם המיוחדים, הוא כותב בתוך מחברת אישית שעליה כתובה מילה אחת: "שמעתי".

מחברת זו תודפס בעתיד על ידי תלמידו הקרוב של הרב"ש, הרב מיכאל לייטמן, שאליו הרב"ש יעביר את המחברת. היא תהפוך לספר יסודי בעבודה הפנימית של האדם ההולך בדרך, ומבקש לעלות במעלות הסולם הרוחני ולגלות את תכונת האהבה של הבורא.

שנים רבות של לימוד נסתר בצניעות רבה עוברות על הרב"ש, בצמוד לבעל הסולם, ובהמשך לאחר פטירתו של בעל הסולם, יחד עם מספר תלמידים נוספים שלמדו אצלו. ואז מתרחש מהפך בחייו של הרב"ש. בלילה גשום וסוער אחד, אל בית המדרש שלו הממוקם ליד פרדס שומם בפאתי העיר בני ברק, מגיע לאחר חיפושים רבים בחור צעיר המשתוקק ללמוד את רזי חכמת הקבלה, מיכאל לייטמן.

תוך זמן קצר הופך מיכאל לייטמן לתלמידו הקרוב ולעוזרו האישי הצמוד של הרב"ש. הוא מתלווה אליו לכל מקום, לומד ממנו כל מילה, אות ופרט בעבודה הרוחנית, מבלה עימו שעות על גבי שעות בלימוד מעמיק בכתבי חכמת הקבלה, ובפרט בכתבים של אביו בעל הסולם.

בשנת 1983, מתרחשת נקודת מפנה דרמטית נוספת בחיי הרב"ש. מיכאל לייטמן, שמעביר הרצאות בחכמת הקבלה לקהל הרחב, במטרה לקרבה אל כל מי שחפץ בכך, מביא עמו מתל אביב אל בית המדרש של הרב"ש, כארבעים תלמידים צעירים וחדשים.

תלמידים אלו היו יוצאי דופן ביותר בנוף הבני ברקי שאליו השתייך הרב"ש. צעירים, חילונים, תל אביביים, חסרי כל ידע וניסיון בלימוד תורה. ורצונם אחד: ללמוד את חכמת הקבלה האמיתית ממקובל אמתי. על אף התדהמה המכה בבני ברק החרדית, מקבל אותם הרב"ש ללימודי הקבלה בבית מדרשו. צעד זה מוביל את הרב"ש לכתוב מאמרים מיוחדים למען תלמידיו הצעירים, שנאספו ויוצרים יחד אוצר שהוכן במתנה לאנושות כולה. מאמרים אלו מהווים את הבסיס לממשיכי דרכו "בני ברוך", בניו של ברוך אשלג ולעבודה הרוחנית בארגון קבלה לעם.

על איזו מדינה חלמו מקימיה?

הם רצו להקים מדינה של שוויון, צדק , שגשוג לכלל תושביה. מדינה שבה כל יהודי ירגיש מוגן .לא רק כאלו שגרים בגבולות צפונה מאשקלון דרומה מנהריה. ובאמת בנינו מדינה יפיפיה. עם זאת  יש לאן לשאוף.

מכל הנושאים שיש לשפר ,משום מה, סוגיה אחת לא עולה על סדר היום – מה נעשה עם הסכסוך הישראלי -ישראלי. החברה הישראלית כבר לא כל כך איתנה. קרבות אידיאולוגיים פנימיים משסעים בנו, הורסים כל חלקה טובה. מחלחלים לכל רמה בחיינו. אלה דתיים ואלה חילונים, אלה קרניבורים ואלו טבעונים אלו מחסנות  ואלו מתנגדות. והשנאה יוקדת.

כאשר אדם נלחם, אם הוא מקבל מכה , ידוע שכדי לא לאבד מערכו (בעיני עצמו קודם כל)  הוא חייב להשיב קרב. אחרת נחרת בתודעתו של אותו האדם שהוא זה המקבל מכות. לא מחטיף. וזה מעמיד את אותו אדם בעמדת נחיתות.

לכן עלינו לתת מכה מספיק חזקה לאויבינו כדי שיתאפשר לנו לחזק את עצמנו פנימית. רק שנראה היום שאין כמעט בכלל (ואולי באמת שאין) אף גורם בממשלה שעיקר עיסוקו חורג את  הרדיפה המתמדת אחר צבירת כוח אלקטוראלי . וכשאדם נלחם -הכי חשוב לו להיות אסוף. יד אחת מגנה על הפנים והשנייה נכנסת בהוק. אבל אדם לא יכול לנצח כששתי ידיו עסוקות בקרב הורדת ידיים.

ודי לחכם ברמיזה.